סיני זה יפה, אבל ירוחם זה הבית

בזמן האחרון אני חושבת הרבה על בית. לא על להקים, או לקנות אחד, בטח שלא על חתונה (רחמנא לצלן). סתם, בית. קירות, מיטה, ספרים, דיסקים, בגדים, אוכל. תמיד חשבתי על עצמי כעל בן-אדם של בית. תמיד הרגשתי שאני צריכה את כל הדברים האלה, את היציבות שהם מסמלים בשבילי. את הספרייה ומעמד הדיסקים שיגדירו לי ולסובבים אותי מי אני. את כל החולצות שאני לא לובשת, אבל צריכה על המדף. את כל הממתקים שמחכים בארון שאולי יגיע מישהו. מיטה משלי, מדבת מפנקת, אין-ספור גרביים ותחתונים.
אבל אז קרה משהו. ניחשתם נכון- הטיול. פתאום כבר לא הייתי צריכה כל-כך הרבה ספרים ודיסקים ובגדים ותחתונים. נכון, התגעגעתי אליהם מדי פעם, ובכל זאת, הסתדרתי בלעדיהם. חצי שנה הסתובבתי ממקום למקום, ישנה במיטות לא שלי, מתנגבת בנייר רב-פעמי כלשהו שמתייבש מהר, קוראת את מה שיש, מכבסת ביד כל פעם חולצה אחת וזוג גרביים. מתגעגעת לפעמים, שוכחת לאט לאט. מבינה עם הזמן מה חשוב לי בגסט-האוס, עם מי אני רוצה להמשיך, לאן אני רוצה ללכת, איך מסתדרים בכל מקום. הופכת תת יבשת מסויימת, אולי את העולם כולו, לבית אחד גדול בשבילי.
חזרתי לארץ (על כל המשתמע מכך), יש לי בית, קצת דולף אבל נחמד. כשאני הולכת לישון במיטה שלי, עם המצעים שלי, אחרי שהתקלחתי בלי כפכפים והתנגבתי במגבת אמיתית, אני רואה את הספרים והדיסקים שלי מול העיניים. יש פה חברים טובים שלא הולכים לשום מקום ואנשים שעברית זו שפת האם שלהם. ובכל זאת, משהו חסר. התיק הכבד, מלא במתנות שנקנו והיו צריכות להשלח כבר מזמן, נסיעות ארוכות ומתישות בנופים מדהימים, אנשים שאני לא מכירה שמתיישבים מולי ושואלים אם אני רוצה לשחק שש-בש או קלפים.
חזרתי היום שוב, מעולם לא חשבתי שאני אשמח כל-כך לראות את ירוחם. יש משהו מנחם בעובדה שלא צריך לחפש שוב גסטהאוס, יש בזה גם משהו עצוב.