טרמינל לומינלט

כבר כמעט חודשיים אני כאן. מנסה להתרגל מחדש למה שפעם היה הברור מאליו, הרגיל, המוכר. ומדי פעם בפעם אני מוצאת את עצמי יושבת לבד ורוצה לחזור. לחופש, לנופים, לאנשים הטובים, לפשטות. אבל יש לימודים ומשפחה וחברים טובים מדי בשביל לעזוב את כל זה לתמיד. ואפשר לחזור, או לנסוע למקום אחר, אבל איפשהו בפנים אני יודעת שהמקום האמיתי שלי הוא כאן, עם כל הצער והכאב.
בשביל זה קיים נתב"ג. בדיוק בשביל תחושת האסקפיזם שכל אחד צריך מנה ממנה מדי פעם. לא חייבים לנסוע לשום מקום, אפשר סתם ללוות מישהו אחר, או לבא לאסוף אותו, או אולי אפילו סתם לקפוץ לשם כמו מאיר אריאל, כדי לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה. לראות אנשים אחרים יוצאים, המזוודה הקטנה ביד, הגדולה כבר בבטן המטוס, מעשנים סיגריה אחרונה לפני. לראות ולשמוח בשבילם ובשביל עצמי, כי אחרי שטעמתי את טעם החופש אני יודעת איפה, או יותר נכון- איך להגיע אליו. כל מה שצריך זה תיק גדול שגורם לכאב גב וצוואר תפוס, דרכון תקף וכוונות טובות. כי בטיול לאף אחד לא אכפת מאיפה הבגדים שלי, ומה ההורים שלי עושים, ומה היחסים שלי עם העולם. כל מה שדורשים ממני הוא להיות אני עצמי. טרמינל ז'ה טם איי לאב יו טרמינל בלה מיה.

בן האלוהים

מעולם לא הסתרתי את חיבתי לברי סחרוף. אחת הסיבות העיקריות להערצה העיוורת שאני רוחשת כלפיו, היא העובדה שלא משנה כמה גבוהות יהיו הציפיות שלי- הוא תמיד יתעלה עליהן. "אדמי השפתות" הוא אלבום שיכל בקלות ליפול לנישה הפופולרית לאחרונה, ולא תמיד מוצלחת, של חזרה למקורות במוזיקה העברית. אבל הוא לא. פשוט בגלל שבניגוד להרבה אלבומים אחרים שיצאו לאחרונה, ועל אף החיבור הלא ברור מאליו בין ברי ואבן-גבירול, הדיסק נשמע טבעי ולא מאולץ. הוא של ברי (ורע מוכיח כמובן) בדיוק כמו שהוא של שלמה.
כמו באלבום, כך גם בהופעה. ארסנל של עשרה מוזיקאים מוכשרים חברו יחד, בהפקתו של מוכיח ובהנהגתו של ברי, ונתנו את אחת ההופעות המרשימות. היתה שם כמובן הגריטש האדומה שלו, זהר פרסקו שנתן סולו על תוף מרים, מחיאות כפיים ומוראל מאת שי צוברי- זמר בחסד, כלי נגינה שנראה כמו סיטאר קטן ומוציא צלילים של כינור יהודי עצוב, קסילופון עצום, עוד, קלרינט שגרם לשירי המשורר הספרדי להשמע כאילו הגיעו ממזרח אירופה, אורגן עם צליל אלקטרוני של שנות ה-80 שאיכשהו השתלב מצוין, קונטרה-באס שהגיע באיחור אופנתי וכמובן- רע מוכיח על התופים, שהכזיב קצת בסולו של "כתב סתו", אבל פיצה על זה יפה בהמשך. מה יש להוסיף- אה כן, התאורה היתה לא רעה בכלל, ברי היה נפלא כהרגלו וחוץ מהבחורה המעצבנת שישבה לידי ודברה בווליום שניסה להתחרות בבמה- היה מעולה!
אני לא אמליץ לכם ללכת, כי זו היתה ההופעה האחרונה בסיבוב הזה, ואני לא אפרסם תמונות, כי המצלמה שלי ברוגז איתי, ואני לא ארצה פה על כך שבאר שבע לא באמת רחוקה ושווה את הנסיעה, אני רק אוציא לשון ואגיד: נה נה נה, אני הייתי ואתם לא!