טרמינל לומינלט

כבר כמעט חודשיים אני כאן. מנסה להתרגל מחדש למה שפעם היה הברור מאליו, הרגיל, המוכר. ומדי פעם בפעם אני מוצאת את עצמי יושבת לבד ורוצה לחזור. לחופש, לנופים, לאנשים הטובים, לפשטות. אבל יש לימודים ומשפחה וחברים טובים מדי בשביל לעזוב את כל זה לתמיד. ואפשר לחזור, או לנסוע למקום אחר, אבל איפשהו בפנים אני יודעת שהמקום האמיתי שלי הוא כאן, עם כל הצער והכאב.
בשביל זה קיים נתב"ג. בדיוק בשביל תחושת האסקפיזם שכל אחד צריך מנה ממנה מדי פעם. לא חייבים לנסוע לשום מקום, אפשר סתם ללוות מישהו אחר, או לבא לאסוף אותו, או אולי אפילו סתם לקפוץ לשם כמו מאיר אריאל, כדי לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה. לראות אנשים אחרים יוצאים, המזוודה הקטנה ביד, הגדולה כבר בבטן המטוס, מעשנים סיגריה אחרונה לפני. לראות ולשמוח בשבילם ובשביל עצמי, כי אחרי שטעמתי את טעם החופש אני יודעת איפה, או יותר נכון- איך להגיע אליו. כל מה שצריך זה תיק גדול שגורם לכאב גב וצוואר תפוס, דרכון תקף וכוונות טובות. כי בטיול לאף אחד לא אכפת מאיפה הבגדים שלי, ומה ההורים שלי עושים, ומה היחסים שלי עם העולם. כל מה שדורשים ממני הוא להיות אני עצמי. טרמינל ז'ה טם איי לאב יו טרמינל בלה מיה.