שביזות יום א'

טיול, סופ"ש בירושלים, נסיעה לת"א... יש המון דוגמאות. כל אחת מהן היא רק דרך אחת לתמצת את החופש. לנסוע למקום אחר, לא לעבוד, לא ללמוד, פשוט להנות מהרגע ומהמקום. אז נכון שיש (במיוחד ביהדות) המון סיבות לשלול את זה. ההווה הוא לא העיקר וצריך לחשוב על העתיד ולהתכונן ומה יקרה אם... ומה נעשה כשזה יגיע? אבל בתכלעס, עתיד טוב נבנה מהווה טוב ומי שסובל עכשיו לאו דווקא יהנה אחר כך. אז פעם בשבוע-שבועיים אני אורזת את מטלטלי ונוסעת, בדרך כלל לירושלים, מסיבות פרקטיות, אבל זה לא באמת משנה לאן. פשוט לנסוע, לנוח, להנות קצת. לפגוש חברים טובים, לשכוח שיש לי מחויבויות. להפסיק את המירוץ המשוגע הזה של החיים. כי למרות שהצהרתי מהרגע שנחתתי בארץ שאני את הודו ממשיכה גם פה, ואע"פ שבאמת ניסיתי לעשות את זה, לאט-לאט אני מגלה שזה לא כזה פשוט. זה לא מספיק לחייך לאנשים ולזרום. יש משהו בשגרה שהוא מלחיץ, מחייב אותך למהר כל הזמן, להספיק את כל מה שצריך. ואני, מה בסך הכל כבר ביקשתי? רק קצת שקט...
חייבת לזוז, סיני מחכה לי....