נראה ונחיה

דבר תורה ששמעתי מתישהו בקיץ האחרון נפתח ככה: "אתמול התבקשתי להגיד תודה, לא משנה למי ואם אני מאמינה בו". העניין הוא שזה באמת לא משנה. עצם ההודיה על משהו בחיים שלך גורמת לך להתייחס אליו ולראות אותו. אלו יכולים להיות חברים, משפחה, כסף או כל דבר אחר. מרגע שאת רואה אותו, את מכירה בו ומרגע שאת מכירה בו, שוב לא תוכלי להתכחש לקיומו. וכשאת רואה את אותו דבר עליו הודית את רואה גם מעבר לו, את הקיום כולו. את הקיימות. ואחרי שמכריחים אותך להגיד תודה כמה פעמים, מגיע השלב שבו זה פשוט המצב התודעתי שלך- את רואה משהו ומיד מכירה בקיום שלו ובמה שמעבר לו. ואז העולם פתוח בפניך, סאב קוץ' מילגה.
עשרה בטבת- חיפשתי סיבה לצום. המצור מתחיל היום, עברנו מחג האור לעולם החשוך שבחוץ, העולם אליו לא מגיע האור שהדלקנו בתוך הבית. עם זאת, האור הטיבעי שבחוץ מתגבר אט-אט. רק דקה בכל יום, אולי אפילו פחות. אנחנו נדרשים כרגע לפחות פעולה בעולם, ליותר התבוננות, הסתגרות בתוך עצמנו, על הטוב והרע שבכך, מצור. אנחנו צריכים עכשיו למצוא את האור שבחוץ, זה שאין לנו שליטה עליו והרבה יותר קשה לראות אותו. בנקודה שבה האור שלנו יאיר בתוך האור שבחוץ אנו נוכל לראות את עצמנו כחלק מההוויה הזאת שנקראת עולם, נוכל להגיע לאחדות עם מה שסביבנו ובתוכנו, החומה תיפול.