נר שמיני של חנוכה, תשס"ט. אחותי באה עם משפחתה היקרה לעיר הקודש לחגוג את חג האור. קצת פעילות תרבותית ואחר- כך הגענו לחלק החשוב- האוכל. הלכנו לאכול במסעדה שבה שרדתי הכי הרבה זמן בתור מלצרית (חצי שנה לא באה ברגל). היה שם טקס הדלקת משואות קצר ומרגש, שנוהל ע"י גיסי וקיבלנו קינוח חינם. אושר. הוא הבטיח לבנות היקרות גלידה (אז מה אם דצמבר?) ובדרך לאוטו אנחנו עוצרים באחת החנויות של הרשת ששייכת לבן-דוד שלו. בתמימות (או שמא לא?) הוא מספר למוכרת את הקשר המשפחתי שלו לגלידה הטובה הזו, כמובן שמיד נשלף הפלאפון והבן-דוד נותן הוראות לתת לנו מה שאנחנו רוצים, שוב בחינם. שוב אושר. משם אני הולכת לפגוש את מנחה בנחלאות, סיבוב צילום. כבר חשוך לגמרי והחנוכיות מוארות ומאירות את השכונה שמלאה קסם גם בימים רגילים, בהם הסמטאות סתם חשוכות. אבל באותו ערב היופי שלה עובר כל גבול. במשך כל סשן הצילומים, השאלה שמטרידה אותי היא האם ללכת לקנות אחר-כך את הסופגניה היומית שלי או לוותר? בסופו של דבר אני מחליטה לוותר, עצלנות בעיקר. אבל כשאני יורדת מהאוטובוס ברחוב עזה אני רואה שמחנות הבוטיק הוציאו באותו רגע קופסא של סופגניות שלא נאכלו. אני לוקחת אחת וממשיכה בדרכי, טובה ושמחת לב. עוד נקודה של אושר. היום מסתיים כאשר בפנייה לרחוב שלי יושבים אנשים מחוץ לחומוס (מה הם חושבים לעצמם כשהם יושבים בחוץ בקור הזה?) וכשאני עוברת אני שומעת אחד מהם: רוצה שאכטה מרפואית? אני מסתכלת עליו, המומה במקצת, אף פעם לא קיבלתי הצעות מגונות כאלה לפני-כן, אבל זו הצעה מהסוג שלא מסרבים לה. שתי שאכטות ואני מסודרת לכל הערב. אושר. ללא ספק אחד הימים השמחים שהיו בחיי.
ועכשיו למוסר ההשכל, ילדים: זה לא חייב להיות יום כזה, והן לא חייבות לבא ברצף, והן גם לא חייבות להיות קשורות לאוכל, אבל הן פה. אנחנו מקבלים דברים כל הזמן, אנחנו פשוט לא תמיד יודעים לראות את זה. ודווקא בחנוכה, עם כל האור הזה שאנחנו מדליקים, זה הזמן גם להסתכל (לא לאור החנוכיה כמובן) טוב-טוב ולהגיד תודה. אז-תודה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה