פעם כל מה שהיה צריך לעשות בשביל להעביר בי חלחלה, היה להגיד את צמד המילים "שנות ה-80". המחשבה על כריות כתפיים, תסרוקות מנופחות, בנים שלובשים טייטסים ובנות שלובשות חותלות עוררה בי פליאה. איך יכול להיות שאנשים נתנו לעשור הזה להתנהל ככה? איך זה שהעולם ראה ושתק?
שנות ה-80 עברו והגיעו הניינטיז השמחים, במבט לאחור זו לא היתה תקופה טובה יותר. הבגדים עדיין נראו נורא, התסרוקות עדיין היו מזעזעות, אבל המוזיקה המשיכה לבעוט. ואז נגמר האלף ועם תומו תמה גם המקוריות בעולם. כבר עשר שנים שאנחנו חיים ברטרו. זה התחיל מהסיקסטיז וכל שנה-שנתיים התקדם קצת. עד שפתאום מצאנו את עצמנו שוב בשנות ה-80. אף אחד לא האמין שזה יכול לקרות. כל ההשפלות שהעשור הזה עבר היו אמורות להבטיח שנלמד את הלקח, שנדע יותר טוב בפעם הבאה שמעצבי האפנה יציגו בגדים נוצצים עם כתפיים רחבות במיוחד. אבל נפלנו בפח. אימצנו מחדש את כל מה שהעשור הזה היה : הבגדים, השיער, אבל גם המוזיקה והרוח.
כי בסך הכל, היו גם כמה דברים יפים בשנים האלה, לפני שהקיבוץ התפרק וכדור הארץ התחמם. כשעדיין לא דיברו על התחממות גלובלית וגלובליזציה, אבל הפילו את חומת ברלין ולמדו להכיר את האיידס, דרך מוזיקה וג'ינסים קרועים וטי-שירטים שהצהירו על השקפות עולם.
התוכניות הכי טובות בטלוויזיה היו קרובים-קרובים והבית של פיסטוק, אבל זה לא ממש שינה כי כולנו ראינו מה שהיה בערוץ 1 ממילא. נעלנו אולסטאר, לבשנו טי-שירטים שחורים ואולי גם קולר ניטים. הדיסקו עדיין היה ברקע, אבל הפאנק והFאנק כבר תפסו את מרכז הבמה, נותנים בראש, שוברים שוב את הגיטרות, שהחליפו את האורגנים שהחליפו אותן לפני-כן. בקיצור היתה נוסטלגיה. ולמי שלא היתה נוסטלגיה אז (אולי כי הוא היה קטן מדי, כמוני) יש אותה עכשיו, ואלו כמה סיבות טובות לחזור אל העשור הזה ולחייך.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה