בן האלוהים

מעולם לא הסתרתי את חיבתי לברי סחרוף. אחת הסיבות העיקריות להערצה העיוורת שאני רוחשת כלפיו, היא העובדה שלא משנה כמה גבוהות יהיו הציפיות שלי- הוא תמיד יתעלה עליהן. "אדמי השפתות" הוא אלבום שיכל בקלות ליפול לנישה הפופולרית לאחרונה, ולא תמיד מוצלחת, של חזרה למקורות במוזיקה העברית. אבל הוא לא. פשוט בגלל שבניגוד להרבה אלבומים אחרים שיצאו לאחרונה, ועל אף החיבור הלא ברור מאליו בין ברי ואבן-גבירול, הדיסק נשמע טבעי ולא מאולץ. הוא של ברי (ורע מוכיח כמובן) בדיוק כמו שהוא של שלמה.
כמו באלבום, כך גם בהופעה. ארסנל של עשרה מוזיקאים מוכשרים חברו יחד, בהפקתו של מוכיח ובהנהגתו של ברי, ונתנו את אחת ההופעות המרשימות. היתה שם כמובן הגריטש האדומה שלו, זהר פרסקו שנתן סולו על תוף מרים, מחיאות כפיים ומוראל מאת שי צוברי- זמר בחסד, כלי נגינה שנראה כמו סיטאר קטן ומוציא צלילים של כינור יהודי עצוב, קסילופון עצום, עוד, קלרינט שגרם לשירי המשורר הספרדי להשמע כאילו הגיעו ממזרח אירופה, אורגן עם צליל אלקטרוני של שנות ה-80 שאיכשהו השתלב מצוין, קונטרה-באס שהגיע באיחור אופנתי וכמובן- רע מוכיח על התופים, שהכזיב קצת בסולו של "כתב סתו", אבל פיצה על זה יפה בהמשך. מה יש להוסיף- אה כן, התאורה היתה לא רעה בכלל, ברי היה נפלא כהרגלו וחוץ מהבחורה המעצבנת שישבה לידי ודברה בווליום שניסה להתחרות בבמה- היה מעולה!
אני לא אמליץ לכם ללכת, כי זו היתה ההופעה האחרונה בסיבוב הזה, ואני לא אפרסם תמונות, כי המצלמה שלי ברוגז איתי, ואני לא ארצה פה על כך שבאר שבע לא באמת רחוקה ושווה את הנסיעה, אני רק אוציא לשון ואגיד: נה נה נה, אני הייתי ואתם לא!