מחשבות של סוף שנה http://www.youtube.com/watch?v=G7FdJajqxmU&feature=fvst

פעם כל מה שהיה צריך לעשות בשביל להעביר בי חלחלה, היה להגיד את צמד המילים "שנות ה-80". המחשבה על כריות כתפיים, תסרוקות מנופחות, בנים שלובשים טייטסים ובנות שלובשות חותלות עוררה בי פליאה. איך יכול להיות שאנשים נתנו לעשור הזה להתנהל ככה? איך זה שהעולם ראה ושתק?
שנות ה-80 עברו והגיעו הניינטיז השמחים, במבט לאחור זו לא היתה תקופה טובה יותר. הבגדים עדיין נראו נורא, התסרוקות עדיין היו מזעזעות, אבל המוזיקה המשיכה לבעוט. ואז נגמר האלף ועם תומו תמה גם המקוריות בעולם. כבר עשר שנים שאנחנו חיים ברטרו. זה התחיל מהסיקסטיז וכל שנה-שנתיים התקדם קצת. עד שפתאום מצאנו את עצמנו שוב בשנות ה-80. אף אחד לא האמין שזה יכול לקרות. כל ההשפלות שהעשור הזה עבר היו אמורות להבטיח שנלמד את הלקח, שנדע יותר טוב בפעם הבאה שמעצבי האפנה יציגו בגדים נוצצים עם כתפיים רחבות במיוחד. אבל נפלנו בפח. אימצנו מחדש את כל מה שהעשור הזה היה : הבגדים, השיער, אבל גם המוזיקה והרוח.
כי בסך הכל, היו גם כמה דברים יפים בשנים האלה, לפני שהקיבוץ התפרק וכדור הארץ התחמם. כשעדיין לא דיברו על התחממות גלובלית וגלובליזציה, אבל הפילו את חומת ברלין ולמדו להכיר את האיידס, דרך מוזיקה וג'ינסים קרועים וטי-שירטים שהצהירו על השקפות עולם.
התוכניות הכי טובות בטלוויזיה היו קרובים-קרובים והבית של פיסטוק, אבל זה לא ממש שינה כי כולנו ראינו מה שהיה בערוץ 1 ממילא. נעלנו אולסטאר, לבשנו טי-שירטים שחורים ואולי גם קולר ניטים. הדיסקו עדיין היה ברקע, אבל הפאנק והFאנק כבר תפסו את מרכז הבמה, נותנים בראש, שוברים שוב את הגיטרות, שהחליפו את האורגנים שהחליפו אותן לפני-כן. בקיצור היתה נוסטלגיה. ולמי שלא היתה נוסטלגיה אז (אולי כי הוא היה קטן מדי, כמוני) יש אותה עכשיו, ואלו כמה סיבות טובות לחזור אל העשור הזה ולחייך.

נראה ונחיה

דבר תורה ששמעתי מתישהו בקיץ האחרון נפתח ככה: "אתמול התבקשתי להגיד תודה, לא משנה למי ואם אני מאמינה בו". העניין הוא שזה באמת לא משנה. עצם ההודיה על משהו בחיים שלך גורמת לך להתייחס אליו ולראות אותו. אלו יכולים להיות חברים, משפחה, כסף או כל דבר אחר. מרגע שאת רואה אותו, את מכירה בו ומרגע שאת מכירה בו, שוב לא תוכלי להתכחש לקיומו. וכשאת רואה את אותו דבר עליו הודית את רואה גם מעבר לו, את הקיום כולו. את הקיימות. ואחרי שמכריחים אותך להגיד תודה כמה פעמים, מגיע השלב שבו זה פשוט המצב התודעתי שלך- את רואה משהו ומיד מכירה בקיום שלו ובמה שמעבר לו. ואז העולם פתוח בפניך, סאב קוץ' מילגה.
עשרה בטבת- חיפשתי סיבה לצום. המצור מתחיל היום, עברנו מחג האור לעולם החשוך שבחוץ, העולם אליו לא מגיע האור שהדלקנו בתוך הבית. עם זאת, האור הטיבעי שבחוץ מתגבר אט-אט. רק דקה בכל יום, אולי אפילו פחות. אנחנו נדרשים כרגע לפחות פעולה בעולם, ליותר התבוננות, הסתגרות בתוך עצמנו, על הטוב והרע שבכך, מצור. אנחנו צריכים עכשיו למצוא את האור שבחוץ, זה שאין לנו שליטה עליו והרבה יותר קשה לראות אותו. בנקודה שבה האור שלנו יאיר בתוך האור שבחוץ אנו נוכל לראות את עצמנו כחלק מההוויה הזאת שנקראת עולם, נוכל להגיע לאחדות עם מה שסביבנו ובתוכנו, החומה תיפול.

מתנות

נר שמיני של חנוכה, תשס"ט. אחותי באה עם משפחתה היקרה לעיר הקודש לחגוג את חג האור. קצת פעילות תרבותית ואחר- כך הגענו לחלק החשוב- האוכל. הלכנו לאכול במסעדה שבה שרדתי הכי הרבה זמן בתור מלצרית (חצי שנה לא באה ברגל). היה שם טקס הדלקת משואות קצר ומרגש, שנוהל ע"י גיסי וקיבלנו קינוח חינם. אושר. הוא הבטיח לבנות היקרות גלידה (אז מה אם דצמבר?) ובדרך לאוטו אנחנו עוצרים באחת החנויות של הרשת ששייכת לבן-דוד שלו. בתמימות (או שמא לא?) הוא מספר למוכרת את הקשר המשפחתי שלו לגלידה הטובה הזו, כמובן שמיד נשלף הפלאפון והבן-דוד נותן הוראות לתת לנו מה שאנחנו רוצים, שוב בחינם. שוב אושר. משם אני הולכת לפגוש את מנחה בנחלאות, סיבוב צילום. כבר חשוך לגמרי והחנוכיות מוארות ומאירות את השכונה שמלאה קסם גם בימים רגילים, בהם הסמטאות סתם חשוכות. אבל באותו ערב היופי שלה עובר כל גבול. במשך כל סשן הצילומים, השאלה שמטרידה אותי היא האם ללכת לקנות אחר-כך את הסופגניה היומית שלי או לוותר? בסופו של דבר אני מחליטה לוותר, עצלנות בעיקר. אבל כשאני יורדת מהאוטובוס ברחוב עזה אני רואה שמחנות הבוטיק הוציאו באותו רגע קופסא של סופגניות שלא נאכלו. אני לוקחת אחת וממשיכה בדרכי, טובה ושמחת לב. עוד נקודה של אושר. היום מסתיים כאשר בפנייה לרחוב שלי יושבים אנשים מחוץ לחומוס (מה הם חושבים לעצמם כשהם יושבים בחוץ בקור הזה?) וכשאני עוברת אני שומעת אחד מהם: רוצה שאכטה מרפואית? אני מסתכלת עליו, המומה במקצת, אף פעם לא קיבלתי הצעות מגונות כאלה לפני-כן, אבל זו הצעה מהסוג שלא מסרבים לה. שתי שאכטות ואני מסודרת לכל הערב. אושר. ללא ספק אחד הימים השמחים שהיו בחיי.
ועכשיו למוסר ההשכל, ילדים: זה לא חייב להיות יום כזה, והן לא חייבות לבא ברצף, והן גם לא חייבות להיות קשורות לאוכל, אבל הן פה. אנחנו מקבלים דברים כל הזמן, אנחנו פשוט לא תמיד יודעים לראות את זה. ודווקא בחנוכה, עם כל האור הזה שאנחנו מדליקים, זה הזמן גם להסתכל (לא לאור החנוכיה כמובן) טוב-טוב ולהגיד תודה. אז-תודה!

שביזות יום א'

טיול, סופ"ש בירושלים, נסיעה לת"א... יש המון דוגמאות. כל אחת מהן היא רק דרך אחת לתמצת את החופש. לנסוע למקום אחר, לא לעבוד, לא ללמוד, פשוט להנות מהרגע ומהמקום. אז נכון שיש (במיוחד ביהדות) המון סיבות לשלול את זה. ההווה הוא לא העיקר וצריך לחשוב על העתיד ולהתכונן ומה יקרה אם... ומה נעשה כשזה יגיע? אבל בתכלעס, עתיד טוב נבנה מהווה טוב ומי שסובל עכשיו לאו דווקא יהנה אחר כך. אז פעם בשבוע-שבועיים אני אורזת את מטלטלי ונוסעת, בדרך כלל לירושלים, מסיבות פרקטיות, אבל זה לא באמת משנה לאן. פשוט לנסוע, לנוח, להנות קצת. לפגוש חברים טובים, לשכוח שיש לי מחויבויות. להפסיק את המירוץ המשוגע הזה של החיים. כי למרות שהצהרתי מהרגע שנחתתי בארץ שאני את הודו ממשיכה גם פה, ואע"פ שבאמת ניסיתי לעשות את זה, לאט-לאט אני מגלה שזה לא כזה פשוט. זה לא מספיק לחייך לאנשים ולזרום. יש משהו בשגרה שהוא מלחיץ, מחייב אותך למהר כל הזמן, להספיק את כל מה שצריך. ואני, מה בסך הכל כבר ביקשתי? רק קצת שקט...
חייבת לזוז, סיני מחכה לי....