סיני זה יפה, אבל ירוחם זה הבית

בזמן האחרון אני חושבת הרבה על בית. לא על להקים, או לקנות אחד, בטח שלא על חתונה (רחמנא לצלן). סתם, בית. קירות, מיטה, ספרים, דיסקים, בגדים, אוכל. תמיד חשבתי על עצמי כעל בן-אדם של בית. תמיד הרגשתי שאני צריכה את כל הדברים האלה, את היציבות שהם מסמלים בשבילי. את הספרייה ומעמד הדיסקים שיגדירו לי ולסובבים אותי מי אני. את כל החולצות שאני לא לובשת, אבל צריכה על המדף. את כל הממתקים שמחכים בארון שאולי יגיע מישהו. מיטה משלי, מדבת מפנקת, אין-ספור גרביים ותחתונים.
אבל אז קרה משהו. ניחשתם נכון- הטיול. פתאום כבר לא הייתי צריכה כל-כך הרבה ספרים ודיסקים ובגדים ותחתונים. נכון, התגעגעתי אליהם מדי פעם, ובכל זאת, הסתדרתי בלעדיהם. חצי שנה הסתובבתי ממקום למקום, ישנה במיטות לא שלי, מתנגבת בנייר רב-פעמי כלשהו שמתייבש מהר, קוראת את מה שיש, מכבסת ביד כל פעם חולצה אחת וזוג גרביים. מתגעגעת לפעמים, שוכחת לאט לאט. מבינה עם הזמן מה חשוב לי בגסט-האוס, עם מי אני רוצה להמשיך, לאן אני רוצה ללכת, איך מסתדרים בכל מקום. הופכת תת יבשת מסויימת, אולי את העולם כולו, לבית אחד גדול בשבילי.
חזרתי לארץ (על כל המשתמע מכך), יש לי בית, קצת דולף אבל נחמד. כשאני הולכת לישון במיטה שלי, עם המצעים שלי, אחרי שהתקלחתי בלי כפכפים והתנגבתי במגבת אמיתית, אני רואה את הספרים והדיסקים שלי מול העיניים. יש פה חברים טובים שלא הולכים לשום מקום ואנשים שעברית זו שפת האם שלהם. ובכל זאת, משהו חסר. התיק הכבד, מלא במתנות שנקנו והיו צריכות להשלח כבר מזמן, נסיעות ארוכות ומתישות בנופים מדהימים, אנשים שאני לא מכירה שמתיישבים מולי ושואלים אם אני רוצה לשחק שש-בש או קלפים.
חזרתי היום שוב, מעולם לא חשבתי שאני אשמח כל-כך לראות את ירוחם. יש משהו מנחם בעובדה שלא צריך לחפש שוב גסטהאוס, יש בזה גם משהו עצוב.

לפעמים אני מאושרת

רציתי למצוא את עצמי במקום אחר
נסיעה קצרה דיוטי פרי מרלבורו לייט
מדרכות ארוכות ללכת לחפש
להנות מהאש
ללמוד מהשקט
(פריז/עמיר לב)


אני מניחה שאין צורך להוסיף יותר מדי מלים על אלו של עמיר לב, אחרי הכל לשם כך נוצרה השירה- כדי שנוכל להגיד כל-כך הרבה בכל-כך מעט מלים.

מחשבות של סוף שנה http://www.youtube.com/watch?v=G7FdJajqxmU&feature=fvst

פעם כל מה שהיה צריך לעשות בשביל להעביר בי חלחלה, היה להגיד את צמד המילים "שנות ה-80". המחשבה על כריות כתפיים, תסרוקות מנופחות, בנים שלובשים טייטסים ובנות שלובשות חותלות עוררה בי פליאה. איך יכול להיות שאנשים נתנו לעשור הזה להתנהל ככה? איך זה שהעולם ראה ושתק?
שנות ה-80 עברו והגיעו הניינטיז השמחים, במבט לאחור זו לא היתה תקופה טובה יותר. הבגדים עדיין נראו נורא, התסרוקות עדיין היו מזעזעות, אבל המוזיקה המשיכה לבעוט. ואז נגמר האלף ועם תומו תמה גם המקוריות בעולם. כבר עשר שנים שאנחנו חיים ברטרו. זה התחיל מהסיקסטיז וכל שנה-שנתיים התקדם קצת. עד שפתאום מצאנו את עצמנו שוב בשנות ה-80. אף אחד לא האמין שזה יכול לקרות. כל ההשפלות שהעשור הזה עבר היו אמורות להבטיח שנלמד את הלקח, שנדע יותר טוב בפעם הבאה שמעצבי האפנה יציגו בגדים נוצצים עם כתפיים רחבות במיוחד. אבל נפלנו בפח. אימצנו מחדש את כל מה שהעשור הזה היה : הבגדים, השיער, אבל גם המוזיקה והרוח.
כי בסך הכל, היו גם כמה דברים יפים בשנים האלה, לפני שהקיבוץ התפרק וכדור הארץ התחמם. כשעדיין לא דיברו על התחממות גלובלית וגלובליזציה, אבל הפילו את חומת ברלין ולמדו להכיר את האיידס, דרך מוזיקה וג'ינסים קרועים וטי-שירטים שהצהירו על השקפות עולם.
התוכניות הכי טובות בטלוויזיה היו קרובים-קרובים והבית של פיסטוק, אבל זה לא ממש שינה כי כולנו ראינו מה שהיה בערוץ 1 ממילא. נעלנו אולסטאר, לבשנו טי-שירטים שחורים ואולי גם קולר ניטים. הדיסקו עדיין היה ברקע, אבל הפאנק והFאנק כבר תפסו את מרכז הבמה, נותנים בראש, שוברים שוב את הגיטרות, שהחליפו את האורגנים שהחליפו אותן לפני-כן. בקיצור היתה נוסטלגיה. ולמי שלא היתה נוסטלגיה אז (אולי כי הוא היה קטן מדי, כמוני) יש אותה עכשיו, ואלו כמה סיבות טובות לחזור אל העשור הזה ולחייך.

נראה ונחיה

דבר תורה ששמעתי מתישהו בקיץ האחרון נפתח ככה: "אתמול התבקשתי להגיד תודה, לא משנה למי ואם אני מאמינה בו". העניין הוא שזה באמת לא משנה. עצם ההודיה על משהו בחיים שלך גורמת לך להתייחס אליו ולראות אותו. אלו יכולים להיות חברים, משפחה, כסף או כל דבר אחר. מרגע שאת רואה אותו, את מכירה בו ומרגע שאת מכירה בו, שוב לא תוכלי להתכחש לקיומו. וכשאת רואה את אותו דבר עליו הודית את רואה גם מעבר לו, את הקיום כולו. את הקיימות. ואחרי שמכריחים אותך להגיד תודה כמה פעמים, מגיע השלב שבו זה פשוט המצב התודעתי שלך- את רואה משהו ומיד מכירה בקיום שלו ובמה שמעבר לו. ואז העולם פתוח בפניך, סאב קוץ' מילגה.
עשרה בטבת- חיפשתי סיבה לצום. המצור מתחיל היום, עברנו מחג האור לעולם החשוך שבחוץ, העולם אליו לא מגיע האור שהדלקנו בתוך הבית. עם זאת, האור הטיבעי שבחוץ מתגבר אט-אט. רק דקה בכל יום, אולי אפילו פחות. אנחנו נדרשים כרגע לפחות פעולה בעולם, ליותר התבוננות, הסתגרות בתוך עצמנו, על הטוב והרע שבכך, מצור. אנחנו צריכים עכשיו למצוא את האור שבחוץ, זה שאין לנו שליטה עליו והרבה יותר קשה לראות אותו. בנקודה שבה האור שלנו יאיר בתוך האור שבחוץ אנו נוכל לראות את עצמנו כחלק מההוויה הזאת שנקראת עולם, נוכל להגיע לאחדות עם מה שסביבנו ובתוכנו, החומה תיפול.

מתנות

נר שמיני של חנוכה, תשס"ט. אחותי באה עם משפחתה היקרה לעיר הקודש לחגוג את חג האור. קצת פעילות תרבותית ואחר- כך הגענו לחלק החשוב- האוכל. הלכנו לאכול במסעדה שבה שרדתי הכי הרבה זמן בתור מלצרית (חצי שנה לא באה ברגל). היה שם טקס הדלקת משואות קצר ומרגש, שנוהל ע"י גיסי וקיבלנו קינוח חינם. אושר. הוא הבטיח לבנות היקרות גלידה (אז מה אם דצמבר?) ובדרך לאוטו אנחנו עוצרים באחת החנויות של הרשת ששייכת לבן-דוד שלו. בתמימות (או שמא לא?) הוא מספר למוכרת את הקשר המשפחתי שלו לגלידה הטובה הזו, כמובן שמיד נשלף הפלאפון והבן-דוד נותן הוראות לתת לנו מה שאנחנו רוצים, שוב בחינם. שוב אושר. משם אני הולכת לפגוש את מנחה בנחלאות, סיבוב צילום. כבר חשוך לגמרי והחנוכיות מוארות ומאירות את השכונה שמלאה קסם גם בימים רגילים, בהם הסמטאות סתם חשוכות. אבל באותו ערב היופי שלה עובר כל גבול. במשך כל סשן הצילומים, השאלה שמטרידה אותי היא האם ללכת לקנות אחר-כך את הסופגניה היומית שלי או לוותר? בסופו של דבר אני מחליטה לוותר, עצלנות בעיקר. אבל כשאני יורדת מהאוטובוס ברחוב עזה אני רואה שמחנות הבוטיק הוציאו באותו רגע קופסא של סופגניות שלא נאכלו. אני לוקחת אחת וממשיכה בדרכי, טובה ושמחת לב. עוד נקודה של אושר. היום מסתיים כאשר בפנייה לרחוב שלי יושבים אנשים מחוץ לחומוס (מה הם חושבים לעצמם כשהם יושבים בחוץ בקור הזה?) וכשאני עוברת אני שומעת אחד מהם: רוצה שאכטה מרפואית? אני מסתכלת עליו, המומה במקצת, אף פעם לא קיבלתי הצעות מגונות כאלה לפני-כן, אבל זו הצעה מהסוג שלא מסרבים לה. שתי שאכטות ואני מסודרת לכל הערב. אושר. ללא ספק אחד הימים השמחים שהיו בחיי.
ועכשיו למוסר ההשכל, ילדים: זה לא חייב להיות יום כזה, והן לא חייבות לבא ברצף, והן גם לא חייבות להיות קשורות לאוכל, אבל הן פה. אנחנו מקבלים דברים כל הזמן, אנחנו פשוט לא תמיד יודעים לראות את זה. ודווקא בחנוכה, עם כל האור הזה שאנחנו מדליקים, זה הזמן גם להסתכל (לא לאור החנוכיה כמובן) טוב-טוב ולהגיד תודה. אז-תודה!

שביזות יום א'

טיול, סופ"ש בירושלים, נסיעה לת"א... יש המון דוגמאות. כל אחת מהן היא רק דרך אחת לתמצת את החופש. לנסוע למקום אחר, לא לעבוד, לא ללמוד, פשוט להנות מהרגע ומהמקום. אז נכון שיש (במיוחד ביהדות) המון סיבות לשלול את זה. ההווה הוא לא העיקר וצריך לחשוב על העתיד ולהתכונן ומה יקרה אם... ומה נעשה כשזה יגיע? אבל בתכלעס, עתיד טוב נבנה מהווה טוב ומי שסובל עכשיו לאו דווקא יהנה אחר כך. אז פעם בשבוע-שבועיים אני אורזת את מטלטלי ונוסעת, בדרך כלל לירושלים, מסיבות פרקטיות, אבל זה לא באמת משנה לאן. פשוט לנסוע, לנוח, להנות קצת. לפגוש חברים טובים, לשכוח שיש לי מחויבויות. להפסיק את המירוץ המשוגע הזה של החיים. כי למרות שהצהרתי מהרגע שנחתתי בארץ שאני את הודו ממשיכה גם פה, ואע"פ שבאמת ניסיתי לעשות את זה, לאט-לאט אני מגלה שזה לא כזה פשוט. זה לא מספיק לחייך לאנשים ולזרום. יש משהו בשגרה שהוא מלחיץ, מחייב אותך למהר כל הזמן, להספיק את כל מה שצריך. ואני, מה בסך הכל כבר ביקשתי? רק קצת שקט...
חייבת לזוז, סיני מחכה לי....

טרמינל לומינלט

כבר כמעט חודשיים אני כאן. מנסה להתרגל מחדש למה שפעם היה הברור מאליו, הרגיל, המוכר. ומדי פעם בפעם אני מוצאת את עצמי יושבת לבד ורוצה לחזור. לחופש, לנופים, לאנשים הטובים, לפשטות. אבל יש לימודים ומשפחה וחברים טובים מדי בשביל לעזוב את כל זה לתמיד. ואפשר לחזור, או לנסוע למקום אחר, אבל איפשהו בפנים אני יודעת שהמקום האמיתי שלי הוא כאן, עם כל הצער והכאב.
בשביל זה קיים נתב"ג. בדיוק בשביל תחושת האסקפיזם שכל אחד צריך מנה ממנה מדי פעם. לא חייבים לנסוע לשום מקום, אפשר סתם ללוות מישהו אחר, או לבא לאסוף אותו, או אולי אפילו סתם לקפוץ לשם כמו מאיר אריאל, כדי לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה. לראות אנשים אחרים יוצאים, המזוודה הקטנה ביד, הגדולה כבר בבטן המטוס, מעשנים סיגריה אחרונה לפני. לראות ולשמוח בשבילם ובשביל עצמי, כי אחרי שטעמתי את טעם החופש אני יודעת איפה, או יותר נכון- איך להגיע אליו. כל מה שצריך זה תיק גדול שגורם לכאב גב וצוואר תפוס, דרכון תקף וכוונות טובות. כי בטיול לאף אחד לא אכפת מאיפה הבגדים שלי, ומה ההורים שלי עושים, ומה היחסים שלי עם העולם. כל מה שדורשים ממני הוא להיות אני עצמי. טרמינל ז'ה טם איי לאב יו טרמינל בלה מיה.